האוהל האדום של הגרושות

שמי חגית ואני עוד רגע בת 50, אני מרגישה שיש משהו בגיל הזה שמייצר שינוי במיינדסט.

את מה שאני אכתוב ואשתף כאן אני חושבת כבר שנים אבל הצורך לכתוב בלוג ולהשמיע את קולי בוער בי עכשיו יותר מתמיד!

אני אמא וגרושה כבר 16 שנה, במהלך השנים האלו נחשפתי לכל כך הרבה סיפורים של חוסר צדק בפער בין האחריות ההורית של אבות לעומת אימהות כאשר המכנה המשותף והמאפיין את כולם הוא: האימהות אשר רוצות לגונן על ילדיהן ומשלמות את המחיר תרתי משמע.

חשוב לי להבהיר, אני מניחה שאם בתי המשפט לא היו רואים באופן טבעי באם כאפוטרופוסית לגידול הילדים אלא הפוך הייתי שולפת ציפורניים ונלחמת על כך – המהות שלי היא האימהות, אבל זה לא סותר את העניין שמניע אותי לכתוב בלוג.

כאשר אנשים מחליטים להתגרש הם ניצבים בפני שינוי משמעותי בחיים הם נכנסים לעולם חדש כאשר הדרך הטובה ביותר להתמודד היא עם תמיכה של אנשים אשר כבר עברו את אותה דרך הידע עושה הבדל גדול, חברים זה דבר מדהים, גדול ונפלא אבל הם לא יכולים להבין עד הסוף אורח חיים שהם לא מכירים, אלה התמודדויות שונות, מעבר לזה, יש גם מצבים שבעקבות השינוי באופן טבעי קשרים מתנתקים וחברויות מתפרקות ומכאן הגיע הרעיון וגם בהשראת הספר "האוהל האדום "של אניטה דיאמנט.

מי שלא קראה מומלץ בחום!!

הרעיון הוא ליצור מעטפת תמיכה לנשים מרגע ההחלטה להיפרד ועד לחתימת הסכם גירושין וגם לאחריו. פלטפורמה לנשים הנמצאות בתהליך ומקבלות תמיכה מנשים שיש להן ניסיון הן מייעצות, תומכות, מחזקות, נותנות כוח, מעבירות מידע, כמו ב"אוהל האדום" כמה זה חסר ונדרש!

אני אישה עצמאית לא מגדירה את עצמי פמיניסטית אני בעד גברים (מאוד) ויחד עם זאת אני יודעת ומבינה שכאשר זוג החליט להביא ילדים לעולם האחריות ההורית מוטלת על שני בני הזוג.

כמות הסיפורים שאני נחשפת אליהן, על נשים אשר היכולות הכלכליות של האב גבוהות יותר משמעותית מהיכולות הכלכליות של האם, והן על מנת לסיים בטוב ובכלל לסיים מוותרות על מה שעל פי חוק שייך להן ובהמשך הדרך משהו קורה והאב גם מפסיק למלא את תפקידו ההורי ואחריות גידול הילדים היא על האם בלבד ללא שום פיצוי כלכלי.

וכאן אני מרגישה שיש לי שליחות שזה בוער בי להביא צדק, שתבינו אני לא מדברת על סיטואציות בהן לאבא אין יכולת כלכלית, אלה מקרים שאני לא אתייחס אליהם, אני מתמקדת במצב של חוסר צדק מובהק, כאשר לאם באופן אובייקטיבי יש יכולות כלכליות נמוכות מהאב ולא רק שהוא לא ממלא את האחריות ההורית שלו הוא גם לא מפצה על זה כלכלית, והתוצאה, האם גם מתפקדת בשני כובעים, לוקחת על עצמה את האחריות ההורית של האב והאם, וגם נלחמת על להמשיך את רמת החיים אליהם הורגלו הילדים.

אני שומעת סיפורים על אבות שמפסיקים להיפגש עם הילדים שלהם ועל נשים שנלחמות על המשך הקשר, אני לא מבינה את זה, איך אפשר לכפות צורך בסיסי, אם זה לא קיים זאת לא האחריות שלך, אבל..הירשת וגם רצחת?! אתה מפסיק להיפגש עם הילדים, לפחות תפצה בכסף כדי שהאם תוכל לגדל את הילדים ברווחה כלכלית להם הם זכאים.

בית דין לענייני משפחה שונה ממחלקות אחרות, הוא בא לפשר, אבל איך זה שבכל הסיפורים שאני שומעת תמיד האישה היא זאת שמוותרת?

וזה בעצם המניע לרצון ליצור "אוהל אדום", לעשות צדק, למצוא פתרונות איך לאכוף סיטואציות שנשים עם ניסיון יכולות לייעץ לנשים בתחילת הדרך,  לספק פתרונות כמו ציון בהסכם גירושין אופציות פיצוי אם האחריות ההורית נפסקת, לתת תמיכה להילחם על הזכויות ולא לוותר למען "שקט תעשייתי".

זאת יריית הפתיחה אבל יש לי כל כך הרבה רעיונות נוספים לחולל שינוי בכל המערך הזה של הגירושין אבל כל דבר בקצב שלו😊

אני אתחיל בצעד הראשון -  מי שרוצה לפנות אליי בפרטי לשפוך את הלב, לשתף, להתייעץ אני כאן.

ביי בינתיים עד לשיתוף הבא!